"אני חושב משמע אני קיים" -טעות-חלק א

המחשבות שלנו,

האם הן כפייתיות?

האם אני מסוגל להפסיק לחשוב?

מי יהיה אני, אם אפסיק לחשוב?

האם אחדל להיות מי שאני ?

בעצם, מה רע כל כך בלחשוב?

או קיי, בואו נסכים,אין רע בלחשוב , החשיבה הבהירה מאפשרת לנו ללמוד לנתח, להבחין, לחקור .

אבל האם זה כל שאני?!!

אימרתו המפורסמת של הפילוסוף דקארט " אני חושב משמע אני קיים" , בעצם אומרת שכל חיי מקבלים משמעות מעצם העובדה שאני חושב!!!

זהו???? זה כל מה שאני ????

ננסה כיוון עמוק יותר, ומה אם בחיי יש משהו עמוק יותר מהמחשבות הטורדניות שלי, משהו שקט יותר , משוחרר יותר, נוכח יותר.

המוח שלנו מדבר/טוחן כל הזמן , הוא טוחן בזמן עבר שזה ההיסטוריה שלנו, הוא טוחן בזמן עתיד שזה הדמיון שלנו. זו מחלה שרובינו ככולנו לוקים בה ובגדול, , זו הזדהות עם הדעת, לכן זה נחשב פשוט נורמלי .

אבל יש זמן אחד שכולנו חיים בו אבל לא נוכחים בו וזה ההווה , הרגע הזה !

הרעש בראשינו מונע מאיתנו לחוות את ההווה, מונע מאיתנו למצוא מרחב פנימי של שקט. למה? אנחנו מזדהים עם המחשבות שלנו והרגשות שלנו כאילו הם, זה אני!! מחשבה כפייתית, זה סוג של התמכרות,אנחנו מפסיקים להרגיש שיש לנו את זכות הבחירה להפסיק לחשוב. הדימוי העצמי של האישיות שלנו, היא בהתאם להתניות הפרטיות והתרבותיות שלנו. התוצאה המתקבלת, היא סוג של אני שיקרי שמטיל צל של פחד וסבל. האני העצמי המדומה הזה נקרא אגו.

עבור האגו הרגע הנוכחי כמעט לא קיים, רק העבר והעתיד חשובים. רוב רובה של מהמחשבה שלנו היא כל כך לא תכליתית, האגו דואג לשמר את העבר חי מתמיד והוא משליך עצמו שוב ושוב לעתיד כדי להבטיח את המשך קיומו, אחר פורקן או סיפוק מדומה כלשהו כדוגמת "יום אחד כשיהיה לי מספיק כסף ...אז אני יעשה כך וכך...ואז אני אהיה סוף סוף מאושר" . גם אם האגו לרגע מסתכל על ההווה, הוא מסתכל בו בצורה מעוותת באמצעות עיניים מעבר.

דקארט בהצהרתו נתן ביטוי בעצם לטעות הבסיסית ביותר והיא להשוואת החשיבה להוויה ולזהות העצמית , " אני חושב , משמע אני קיים".

החושב הכפייתי שזה בעצם כמעט כולנו, חי במצב של היבדלות מדומה, בעולם מורכב של אינסוף בעיות וניגודים. המסלול המקוצר והבטוח לאיבוד הדעת/השפיות תוך כריכת העצמי במסך אטום של מושגים , תוויות, תיוגים והתניות.

אז, מה עושים....? על כך בחלק ב